<h1>שבלי הלקט דין יין נסך סימן ה'</h1>
<h2>דף כה.</h2>
מעשה במשומד שנגע ביין ואמר אחרי כן שנתגייר בינו לבין עצמו, ובא מעשה לפני רבינו יצחק והתיר היין, מפני שהפקיד כיסו בשבת, והר"ר שמשון ב"ר אברהם זצ"ל אסרו, מפני ההוא מעשה בפרק זה בורר בסנהדרין [כ"ה ע"א], דההוא טבחא דנפק טריפתא מתותי ידיה, פסליה ר' נחמן, אזל רבי טופריה ומזייה, סבר ר' נחמן לאכשוריה, א"ל רבא דילמא איכא למימר איערומי קא מערים, אלא אין לו תקנה עד שילך במקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים. דאיכא למימר איערומי קמערים, ועוד שהולך בעזות פנים, וא"כ אפילו אם אמר נתגיירתי ביני לבין עצמי לא מהימן ליגע ביין.
<h2>דף כז.</h2>
שאלו את רבי, על האנוסים אם יש לפרוש מיינם עד שיעמדו בתשובתן ימים רבים, שתשובה שלהם מפורסמת וגלויה, ואילו שבאו מחדש ואין בקיאין בהם, ותשובתם לא ראינו, אם יש עלינו להחמיר ולפרוש מיינם. והשיב רבי, שחלילה לפרוש מן יינם ולביישם, כי לא מלאן לבם לנסך אף לע"ז, ולא גזרו רבותינו אלא על מגע גוי, אבל על מגע פושעי ישראל לא גזרו ובלבד שלא יהיה משומד לנסך היין, ובמקומינו אף הגוים אינן מנסכין וכל שכן אלו, שכל מה שעשו עשו משום אבחת רעב ומיהרו לפרוש בכל יכולתם. ועוד מצאתי שאילה ששאל על האנוסים, משומד שנשתמד במקום אחד ובא במקום אחר, אם כשנשתמד לא חילל את השבתות, שותין עמו, דאמרינן [יבמות מ"ז ע"ב], גר שנתגייר וקבל עליו כל המצות, ומולין אותו ונתרפא, ומטבילין אותו, וטבל ועלה, הרי הוא כישראל לכל דבריו. וישראל משומד שקידש קידושיו קדושין וצריכה גט. ומשומד זה שחילל שבתות בפרהסיא, אינו ישראל, שנאמר [שמות ל"א] ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, כל המשמר שבת נקרא ישראל. ותניא [ערובין ס"ט ע"ב] מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כול'. לא דעתי נוטה אחריה, אלא בעודו במושמדותו, חדא דיחידאה היא, ולא עבדינן כוותיה, דאמר רב הונא [עירובין ס"ט ע"א], איזהו ישראל משומד, זה המחלל שבתות בפרהסיא. והוינן בה, למאן, אי לר' מאיר כו'. ואמר שמואל, האי תנא הוא דחמירא ליה שבת כע"ז, דתניא, מכם ולא כלכם. מדקאמר האי תנא הוא דחמירא, שמע מינה לית הילכתא כוותיה. ועוד, משקבלו על עצמן לשוב ליראת צורנו הרי הן בכשרותן.
